היי אמא יקרה,
לפני הכל, אני מכירה את הסיטואציה מהבית הפרטי שלי, ואל מול המורכבות שבה – זה נשמע שאת משקיעה המון אנרגיה בלהבין את המתוק שלך,
שאת ממש רואה אותו ומבינה לליבו ושאת מנסה ללמד אותו בכל מיני דרכים אסטרטגיות התנהגותיות שיועילו לו.
כל זה כשלעצמו – זו הצלחה משמעותית ואומר עלייך המון כאמא.
הימנעות נובעת מפחד, במקרה הזה אולי פחד לא להצליח, פחד שלא יצא לי מושלם, פחד לאכזב בגלל הנ”ל, פחד לקבל ביקורת/הערה/ הקנטה על העשייה.
את מספרת במילים אחרות שהמתוקי שלך מחפש את המושלם ויכול מאד להיות שהוא אפילו מרגיש שהמושלם מגדיר אותו. מה זה אומר?
שהוא אולי מרגיש שאסור לו לטעות / לפעול בדרך שאיננה נכונה, שחייבים להיות תמיד “פרקפקט”.
אני מניחה כאן כמה שאלות ואני מזמינה אותך לחשוב עליהן טוב בכל מיני מרחבים וגם לא רק מולך:
כמה מותר לטעות בביית שלכם? כמה אתם מעודדים התנסויות (גם אם אינן כרוכות בהצלחה)?
כמה ביקורת/הערות יש? מה התגובות הראשוניות שלכם לטעויות שלו?
לדוגמא: בזמן ההתארגנות בוקר או בזמן שהוא מתנסה במשהו כמו בישול – אם הוא לוקח מאד את הזמן / שוכח דברים/ שבר משהו / לכלך בטירוף,
מה המילים והטון שהוא שומע באוזניו? גם כל מה שקורה באופן בלתי מילולי (אולי גלגולי עיניים, הוצאת אויר, התנהגות חברת סבלנות שלכם כלפיו).
בנוסף, כשאת טועה מה את אומרת לעצמך? בינך לבין עצמך וגם האם זה נאמר בקול כשזה לידו?
פרפקציוניזם בהכרח מביא איתו הימנעות וכך גם סף תסכול נמוך, שכן “אני לא מתנסה הרבה אבל כשכן אני מצפה רק להצליח ואם אני טועה – זה אסון גדול ואני מתפרק”.
הרבה התנסויות מביאות איתן בהכרח גם כשלונות בדרך, ככה מתרחשת למידה וזוהי הדרך להעלות את סף התסכול.
בנוסף, כדאי מאד לשיים לו שזה בסדר גמור לטעות, גם אני טועה וכו’, אבל חשוב מאד שהמסרים האלה יעברו אליו גם בשוטף,
תוך כדי שאת באמת טועה – כלומר לתמלל את זה, כי אחרת באופן מנותק מהסיטואציה – אלו יהיה סתם מילים. ילדים לומדים למידה אגבית,
מתוך ההתנהגות השוטפת שלנו ולא מהסברים מילוליים בלי הקשר.
בכללי שיח שמאפשר מרחב טעות זה שיח שמעודד לבטחון עצמי כי הילד מרגיש שהוא יכול להיות מי שהוא בכל מצב, גם אם יטעה.
אם הוא ינסה ויטעה/ייכשל – הוא לא יאכזב אף אחד, הנסיון עצמו הוא ההצלחה >> המטרה היא הדרך ולא התוצאה ואת זה צריך לשבח ולעודד.
מזמינה אותך לאמץ מנטרה מדהימה – תתאמן תתקדם, תתאמן תשתפר. לא סתם המילה “תצליח” לא נמצאת במנטרה הזו, כי ההצלחה עם עצם האימון ואיתו השיפור.
את אומרת שאת משבחת על עצם ההתנסות שזה מצויין!
לצד זה מזמינה אותך לבדוק מה קורה כשהוא טועה? איך אתם מגיבים כשהוא שובר משהו בטעות, מתנהג בצורה לא יפה לאחים שלו, לא חולק עם חבר…?
בנוסף, האם את מאפשרת לו מרחבים לעצמאות? אם כן אז למשל במטבח, כשהוא מכין משהו – את מתקנת אותו?
איך את מגיבה אם הוא עשה משהו באופן קצת אחר מהדרך שבה את עושה?
לפעמים מדובר בניואנסים קטנטנים שמתפרשים אצלם כמסר של – אם אני אטעה אני אקבל הערה, אז אני לא אנסה.
זה שומר עליו, הוא מתחיל להמנע וזה מעגל שמנציח את עצמו כי בהימנעות אין התנסויות ואין שום דרך לפתח בטחון עצמי.
בנטייה לפרפקוציוניזם גם נראה הרבה השוואות לאחר כי אם אני מקבל את עצמי רק כשאני הכי טוב, אזיי אני נמצא בתחרות מתמדת.
זה יכול להסביר את ההשוואה שאת מספרת שהוא עושה.
אני רוצה להציע לך להחליף המושג “התמודדות בוגרת” – ב”התמודדות מיטיבה”, שכן אם המתוקי מאוכזב מעצמו או מתבייש
במה שעשה או מרגיש שאינו מספיק טוב כמו, ולכן הוא נמנע, לא נרצה שהוא ידחיק את הרגשות האלה ויקום, יתנער וימשיך כרגיל כאילו שום דבר לא קרה.
התמודדות מיטיבה תהיה כזו שבה הוא חומל את עצמו על הטעות, מקבל את העובדה שבחיים יש טעויות,
ומשקיע את האנרגיות שלו למחשבה של “מה אני אעשה אחרת בפעם הבאה”?
איזה כיף זה היה אם היינו גדלים עם המסרים, לא? כמה היינו מאמינים בעצמנו ומרגישים מסוגלים?
אז מה אני מציעה?
בשלב הראשון לצאת לחקור במשך שבוע שלם את כל השאלות שכתבתי לך למעלה – איך אתם בביית מגיבים לטעויות/ לעשייה שאיננה מושלמת?
כשאתם טועים – האם אתם מתמללים את זה? אם כן מה בדיוק אתם אומרים? תכתבי לך הכל ואת מוזמנת אם תרצי, להיות איתי בקשר ולעדכן מה גילית.
שם נוכל לבדוק יחד מה אפשר לדייק עוד.
בנוסף, כמו שכתבתי, הגדלת עצמאות מביאה לפתחו של הילד התנסויות שדרכן הוא לומד. למידה מורכבת גם מטעויות, תסכול, כשלון, הצלחה וכו.
עשי רשימה של כל כל כל הדברים שהמתוק שלך עושה בעצמו וכל הדברים שאת עושה עבורו, לפעמים או תמיד.
המטרה היא להעביר כמה שיותר פעולות שיהיו רשומות על שמו במאה אחוז. שוב, אם תרצי עזרה בזה – אני כאן.
שיום רגשי – כשהוא טועה / לא מצליח / או מרגיש תסכול מכל סוג – תרדי לגובה העיניים שלו, תגעי בו ותשאלי אותו מה הוא מרגיש?
אם הוא עוד לא מיומן בשיח רגשי אז את יכולה להציע לו: “אתה מתוסכל ממש כי הציור שציירת יצא אחר ממה שתכננת?”
או – “אתה חושש להשתתף בפעילות מאיזושהי סיבה?” זה השלב הראשון – השיום עצמו.
מכאן – עם המון אמפטיה את נותנת לו להרגיש שאת ממש מבינה אותו, שזה טבעי, ואולי אפילו קרה לך פעם משהו דומה וזה באמת מאד קשה >>
“ממי שלי, זה באמת יכול ממש לאכזב / לתסכל כשיוצא משהו אחרת ממה שתכננו. זן הרגשה שכואב להרגיש בלב”.
ואז – “אני יודעת שאתה יודע שאם מתאמנים – משתפרים”.
(אפשר כאן לתת דוגמא של משהו שהוא השתפר בו במרוצת הזמן – כמו לצייר ציור מסוים או כל תחום אחר שבו הוא השתפר,
תראי לו את הדרך שהוא עשה ועושה. את יכולה גם לתת לו דוגמא על עצמך – משהו שאת טובה בו היום שממש לא היית טובה ככה פעם.)
ואז – את מכוונת לפתרון – “מה יעזור לך לצייר כמו שתכננת? “”בוא נחשוב ביחד איך משתפרים בציור?”
כלומר כאן את מכוונת את הפוקוס למה נעשה עם התסכול (נתאמן עם מקרן ציורים) ולא לתסכול עצמו ולהתנהגות שלו את התסכול (קורע את הדף וצועק..).
בנימה אישית, הבן הבכור שלי, היום בן 7.5 ועברתי איתו תהליך מאד מאד דומה. הקול שלנו כהורים הופך להיות הקול הפנימי של הילד שלנו ואם
הוא שומע הרבה ביקורת עליו או ביקורת כללית כי חשוב לאותו הורה שהכל יעשה בדרך מסוימת אחת –
אז הילד מאמץ את המחשבות האלה על עצמו ואז מכאן ועד הימנעות הדרך קצרה ומהירה.
שולחת לך חיבוק כי אני יודעת שזה מקום מורכב לעמוד בו כאמא.
יודעת שתצליחי!
בהצלחה רבה
הדר להב.
