מפגש בנושא חרדה חברתית אצל בני נוער

אני לא מבינה איך זה קרה,
מילדה מלאת חיים
היא הפכה להיות מתבגרת אגרסיבית,
מילדה שנהנית ללמוד ואוהבת ללמוד,
היא לא מוכנה ללכת לבית הספר,
מילדה שאוהבת את המשפחה שלה כזו שהבית של סבתא תמיד היה מקום בטוח,
היא הפכה להיות זו שצריך להתחנן כדי שהיא תבוא איתנו ובדרך כלל היא מנצחת ונשארת בבית, יותר מדוייק בחדר האינטימי שלה.

ומילא לבוא איתנו לבקר את סבתא אבל לקניון?
לקנות בגדים היא לא מוכנה?

זה כבר ממש לא ברור לי,
אני מרגישה שאני מאבדת את הבת שלי
ואין לי מושג מה לעשות!

אמא יקרה לי,
באופן טבעי ומהרגע שהתחלתי לעבוד גם עם הורים למתבגרים בהיקף נרחב ויחד עם אנשי מקצוע מעולים בתחומם, התוודעתי לתופעה שהולכת ומתפשטת, הולכת ומחמירה בגיל ההתבגרות וזו – החרדה החברתית.

אני מרגישה לפעמים שזה כמו פצע שאם התחיל בגיל המוקדם יותר, הוא מזדהם בגיל ההתבגרות והמופעים שלו יכולים להיות מגוונים ואחרים בין בנים ובנות ובין משפחה אחת לאחרת ובכל מקרה זה מבהיל אותנו ההורים כל כך ולפעמים בטעות נדמה לנו שזו ״עוד תופעה של גיל ההתבגרות״.

ככל שעבר הזמן והקשבתי לעוד משפחה ועוד אחת שמתארות סימפטומים דומים ומפרשות אותם באופן שונה, הבנתי איזה עניין.

החרדה החברתית הולכת ומתפשטת
וככה עמוק הבור והידע שיש לנו ההורים למולה.

הרי אם הילד שלנו חווה טנטרום או לא מצליח להירדם,
אם הוא בררן באוכל או עוצר את הקקי שלו כבר כמה שבועות – נדע למי לפנות (מזתומרת? למאמנת מבית אמא מאמנת…)

אז למה כשהמתבגר שלנו נעשה אגרסיבי באופן שחדש לנו,
אנחנו מנסים לפתור את זה לבד? או מחכים שזה יעבור?

למה כשהמתבגרת שלנו מתכנסת ולא מסכימה לפגוש חברות, אנחנו מנסים לפתור את זה לבד? או חושבים שככה זה בגיל ההתבגרות?

למזלי,
בתוך שלל המשפחות שפגשתי,
יש אחת מיוחדת במינה ואמיצה במיוחד.